חופש הביטוי

פרק א': תביעות משתיקות בישראל – זירות אופייניות

מתוך דוח האגודה לזכויות האזרח, משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי, ינואר 2013

 

להלן תקציר הפרק. לטקסט המלא לחצו כאן (pdf)

לפרק הבאלמבוא | לדוח המלא

 

 

תופעת האיומים בתביעות דיבה, ומימוש האיומים, היא רחבה ומתרחשת בזירות שונות שבהן מתקיים שיג ושיח ציבורי.

יחסי עבודה: תביעות משתיקות הפכו לכלי אסטרטגי נגד עובדים שנאבקים בניצול ובקיפוח, תובעים את זכויותיהם או מנסים להתאגד. עובדים אלה ובמיוחד מנהיגיהם עלולים להיגרר לבית המשפט ולעמוד מול תביעת לשון הרע. הגשת תביעה היא עניין של מה בכך עבור מעבידים רבים, שבמחיר פעוט יחסית יכולים ליצור אפקט מאיים שמשתיק את העובד שיוצא נגדם ואת עמיתיו. זירה זו מאופיינת בפערי כוח עצומים בין התובעים – המעסיקים, לנתבעים – העובדים.

דוגמאות: תביעת חברת קופי טו-גו נגד מלצריות שניסו להתאגד; תביעה של החברה לאוטומציה במִנהל השלטון המקומי נגד יו"ר ועד העובדים שלה.

פעילים וארגונים לשינוי חברתי ולהגנת הסביבה: גורמים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי מנסים להכריע מחלוקות ציבוריות באמצעות איומים ותביעות נגד פעילי חברה וסביבה ונגד ארגונים מוגבלי-משאבים. התופעה מופיעה בעקבות מחאה במגוון נושאים – נגד מפגין סביבתי עם שלט, פעיל בוועד מקומי, ארגון זכויות אדם ועוד. לא פעם די בפערי העוצמה בין הצדדים כדי להכריע את הסכסוך המשפטי כבר בתחילתו. אפקט ההשתקה נגרם כתוצאה מחולשתם של פעילים בודדים או של ארגונים קטנים מול בעלי האמצעים, ומעוות את זירת הדיון הציבורי לטובת האחרונים.

דוגמאות: תאגיד המִחזור איים בתביעה על ארגון שהעניק לו "אות" על פגיעה בסביבה; תושב רחובות שתלה במרפסת שלט מחאה נגד מגדל גבוה שנבנה מול ביתו קיבל מכתב איום שייתבע; קבלן שניסה להשתלט על עמק הצבאים בירושלים תבע רכז של החברה להגנת הטבע שהתריע מפני מעשיו.

רשת האינטרנט: הכתיבה ברשת האינטרנט, ובפרט בבלוגים וברשתות החברתיות, מאפשרת פנייה ישירה ולא מצונזרת לציבור הרחב, אקטיביזם והשפעה על דעת הקהל. אולם עובדים, צרכנים ואזרחים אחרים שמשתמשים ברשת האינטרנט כדי להפיץ מידע, להביע דעה או להתלונן ולדווח על עוולות וליקויים, מוצאים עצמם חשופים לאיומים ולתביעות. תביעות משתיקות נפוצות מאוד כתגובה לפרסום ידיעות ודעות בבלוגים, ומרבית הכותבים באינטרנט אינם מסוגלים לגייס תמיכה ציבורית והם ניצבים לבדם מול האיומים.

דוגמאות: ראש עיריית טבריה תבע מנהלי קבוצת פייסבוק המבקרת את התנהלותו; בלוגר קיבל איום בתביעת לשון הרע מחברה שמספקת שירות לאחר שכתב ביקורת מגחכת על השירות; "מנהיג רוחני", שהכריז על עצמו כ"בודהה" ועודד את חברי "קהילתו" להיפרד מנשותיהם, תבע את הבלוגר שביקר את התנהלותו.

עיתונאים ואמצעי תקשורת: הפרסום הפומבי הוא חלק מרכזי בעבודתם ובייעודם של עיתונאים ושל אמצעי התקשורת המסורתיים, ומטבע הדברים הם חשופים יותר לתביעות דיבה. גם גופי תקשורת חזקים ומבוססים עלולים להירתע מפרסום או מהכנת תחקיר על גוף כלשהו, כאשר הם מאוימים בתביעה שניהולה עלול לגזול משאבים רבים, והדבר פוגע פגיעה קשה ביכולתם של גופי תקשורת אלה למלא את ייעודם. לצד גופי התקשורת הארציים המרכזיים מתקיימים מאות מקומונים, עיתונים סקטוריאליים, ביטאוני סטודנטים או עובדים וכתבי עת בתחומי חברה ותרבות. תפוצתם קטנה, רבים מהם אינם יוצאים למטרות רווח, והם ייפגעו מתביעה של גוף חזק באותו אופן שאזרח מהשורה ייפגע ממנה.

דוגמאות: העיתונאי העצמאי מיקי רוזנטל נתבע על ידי האחים עופר בשל סרטו "שיטת השקשוקה",   העוסק בהעברת נכסים ציבוריים לידי משפחות מהאלפיון העליון; "ישראייר" שיגרה מכתב איום בניסיון למנוע שידור של תחקיר "עובדה" על "כמעט תאונה" של מטוס.

הפוליטיקה בשלטון המקומי: תביעות ואיומים בתביעות דיבה נפוצות במיוחד בקרב נבחרי ציבור ונושאי משרה בכירים בשלטון המקומי. הרושם המתקבל הוא כי רבים מהפוליטיקאים בשלטון המקומי מעבירים מאבקי כוח פוליטיים אל הזירה המשפטית. תביעות ואיומים משמשים לא פעם גם לניהול יחסי העירייה וראשיה עם המקומונים ביישוב.

דוגמאות: תביעת לשון הרע שהגיש ראש עיריית קריית ביאליק נגד חבר אופוזיציה במהלך מערכת הבחירות נמחקה לאחר שהנתבע הצטרף לקואליציה העירונית; ראש המועצה האזורית רמת אפעל הגישה תביעת דיבה נגד יריב פוליטי והסירה אותה לאחר הבחירות המקומיות; עיריית רחובות הגישה תביעת ענק נגד המקומון "שלוש פלוס" בשל ביקורת שמתח על ראש העירייה.

מחקר אקדמי: העשייה האקדמית – לימוד, הוראה, כתיבה ומחקר – מבוססת בין היתר על הטלת ספק, על מחלוקות ועל השמעת ביקורת. אך אפילו מגדל השן האקדמי אינו חסין מפני תביעות משתיקות. העברת המחלוקות לזירה המשפטית פוגעת בחופש האקדמי ומשתקת אותו.

דוגמאות: מרצה שביקרה דוח מחקרי שהוציאה אחת האוניברסיטאות קיבלה איום בתביעה; תאודור כץ, תלמיד לתואר שני, נתבע בשל עבודת גמר שבה טען שחיילי חטיבת אלכסנדרוני, שכבשה את הכפר טנטורה ב-48', הרגו כמאתיים כפריים לא חמושים; מפעל חיפה כימיקלים שלח מכתבי אזהרה למדענים שפרסמו דוח המתריע מפני סכנה לחיי אדם במקרה של פגיעה במתקן.

צרכנות: לקוחות שמותחים ביקורת על מוצר פגום, שירות לקוי וכדומה. במקרים רבים האיום בתביעת דיבה מופנה כלפי לקוחות שהעלו את תלונתם לרשת האינטרנט לאחר שהמוכר או החברה התעלמו מפניותיהם. בשל החשש להיכנס לסכסוך משפטי יקר הם נאלצים "להתפשר": הסיפור מורד מרשת האינטרנט והמוכר נאות סוף סוף לטפל בתלונתם. הבעיה הנקודתית נפתרה, אבל העלמת הפרסום מונעת מקהל הצרכנים מידע חשוב על מוצר פגום או על שירות לקוי.

דוגמאות: אדם שתבע את מכון הכושר שבו התאמן בטענה שזה הונה אותו אוים בתביעת דיבה; חברת שיווק שהתעלמה מכל פניותיה של לקוחה תבעה אותה לאחר שפרסמה באינטרנט אזהרה לצרכנים.

מה עולה בגורל התביעות?

למרות שתביעות משתיקות רבות מסתיימות בלא כלום או כמעט בלא כלום, הן עדיין מצליחות לייצר השפעה שלילית ו"מצננת" על חופש הביטוי: כבר בתחילת הדרך נדרש הנתבע לשכור שירותי ייצוג משפטי שעולים ממון רב. תביעות משתיקות רבות מטילות צל כבד על הנתבעים במשך תקופה ארוכה. לעיתים התובע מחליט בסופו של דבר למשוך אותן; לעתים מסתיימת ההתדיינות המפרכת בפסיקה שמקבלת חלק קטן בלבד מהתביעה. במקרים אחרים, התדיינויות שמתחילות בתביעה לפיצוי במיליוני או במאות אלפי שקלים מסתיימות בסופו של דבר בפיצוי קטן לאין שיעור ולעתים אף סמלי או זניח. רבות מן התביעות מסתיימות בהסדר כלשהו בין התובע לנתבע, באופן שמשיג את אפקט ההשתקה של הנתבע או של מבקרים אחרים של התובע.

 

לטקסט המלא של הפרק (pdf)

לפרק הבא | למבוא | לדוח המלא

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

קטגוריות: זכויות אזרחיות,חופש הביטוי

סגור לתגובות.